יש את רפואה וישועה

עם תינוק רך על הידיים, שבה אמא הביתה.

החלום- בידיים... בידיים?!

החלום, החלום שלה, בדמות תינוק ענוג ורך שממלא כל לב באושר... מנופץ לרסיסים. הלב מרוסק. הכאב, החרדה, ההלם...  הכל משתולל בלבה של היולדת.

'תסמונת' אמרו הרופאים, אך לפני 48 שעות, ומאז- היא לא מפסיקה לבכות.

'סוג של אוטיזם', המשיך המלומד מבניהם, והיא- לא מצליחה להתאושש.

שלום לך בית שליו, שלום לחיים הטובים.

מהיום אני אמא לילד מוגבל. מהיום אני שונה מהאמהות כולן, ושונים יהיו גם ילדי...

שנים חלפו מאז.

היא כבר לא יולדת טריה, אלא אם מותשת.

מותשת ממסירות נפש של שנים, יום אחר יום, לילה אחר לילה. מותשת מלרדוף אחריו ולהשגיח, מלתת לו את כל תשומת הלב ובין לבין לנסות להגיע אל שאר הילדים, ואיכשהו... לגלות שתמיד שבה אליו, ואחיו נותרו מבוישים עם המחברות פתוחות בידיים, ואמא ש"כבר באה להסביר". וה"כבר" הזה... כרגיל, לא הגיע באותו יום, וגם לא לאחריו.

מותשת מהניסיונות לשים את הראש לפעמים או לקחת ספר לידיים, ולזנק עם הישמע זעקות האחים ששוב הוא טיפס/רץ/שבר/מכה...

שנים חלפו מאותם רגעים קשים, בו בישרו לה הרופאים כי בנה לוקה בתסמונת, וחלומה התנפץ לאלפי רסיסים... שנים. וכל מה שדמיינה לעצמה, כל אותן חרדות שתפסו אותה בחודשי חייו הראשונים, התגלו כאין וכאפס, כקצה הקרחון ממש, לעומת המציאות הקשה, מציאות של דרך תחתים איומה אותה היא עוברת אך בקושי יום יום, שנה אחר שנה.

אפילו, אפילו כשהיתה חולה בשפעת, מרותקת למיטה וקודחת מחום, הוא היה בבית, איתה, דורש את כל כל תשומת הלב, והיא- רועדת מחולשה, קמה אליו, לטפל בו.

 

להיות אמא של ילד מוגבל, שונה, זה להיות אמא במציאות אחרת לחלוטין.

לא אמא שיושבת על הספסל בגינה בנחת, רגל על רגל, כאשר הילדים כולם משתעשעים בארגז החול.

לא אמא שיכולה לאפשר לעצמה מנוחה שעה קצרה ביום, ואפילו לא כמה ימי חופש פעם בשנה - שנתיים.

לא אמא שיכולה להתארח, ולעתים.. אפילו לא לארח. כי מעטים האורחים שיסכימו לבוא אל ביתם, "מסתכנים" בקרבה ממושכת אל הילד המוגבל, שכה צמא ליחס, לתשומת לב, ולא מפסיק לדרוש זאת מבוקר עד ערב.

ואז- - -

אז הם התקשרו לראשונה. הציעו לקחת את הילד המיוחד שלה, היקר כל כך ללבה, ליומיים חופש.

היא פרצה בבכי נורא, מתקשה להגיב.

"רפואה ומה? כן, וישועה. ממש ישועה", היא צחקה ובכתה ובכתה וצחקה.

והיומיים.. היומיים הפכו לעוד חופשים בשבתות, ובימי חול המועד, ולעתים אחר הצהריים כשקשה במיוחד...

ואט אט, הלך הבית השבור הזה, ושינה את פניו.

לא עוד לבלות ימים ארוכים עם אח חולה, בלי יכולת להזמין איש הביתה או לצאת.

לא עוד שבתות לבד, בניתוק מוחלט מהמשפחה המורחבת.

לא עוד חופשים איומים, בו ילד אחד מכתיב מתי קמים, מתי הולכים לישון ומתי אוכלים..

לא עוד!

יש את רפואה וישועה, ויש ימים של שקט.

יש שהות, לאחר שנים, להניח את הראש, לנשום אוויר, לטייל, להיות כמו כולם...

ופתאום, הופך הכאב להיות מתוק.

נכון, הם מתמודדים עם נסיון עצום, אך יש גם מנוחה. יש הפוגה, אפשר לאגור כוחות כדי להמשיך הלאה.

יש מישהו שדואג ואוהב, ולא איזה קרוב רחמן ש"עושה טובה חד פעמית". יש מישהו עם לב פתוח, אליו ניתן להתקשר בכל עת מצוקה או שמחה ולבקש עזרה...

כן, יש הצלה לילד הזה, לבית כולו...

יש, יש את רפואה וישועה!!